יום חמישי, 29 בספטמבר 2011

געגועים לליטוף/ אגי משעול


כֻּלָּנוּ כָּאן -

אֵלֶּה מֵאִתָּנוּ הַחַמִּים וּמִתְרוֹצְצִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

וְאֵלֶּה הַקָּרִים הַטְּמוּנִים כְּבָר בְּבִטְנָהּ -

צַיָּדֵי אֹשֶׁר וַעֲרִיקֵי סֵבֶל

שֶׁהַמַּלְאָכִים, מִנְּדִיבוּת אוֹ שַׁעֲשוּעַ, הֶעֱנִיקוּ לָנוּ רֶגַע שֶׁל בְּדוֹלַח,

לִטּוּף אוֹר שֶׁמֵהֶסַּח דַּעַת יָכֹלְנוּ לָחוּשׁ בּוֹ -

מִתְחַבְּקִים עַכְשָו זֶה עִם זֶה כְּנֶאֱחָזִים

הַמְצָרְפִים אַהֲבָה לְאַהֲבָה

וַאֲנַחְנוּ מִתְבּוֹנְנִים זֶה בָּזֶה

בְּפִלְאֵי הַפָּנִים שֶאֵין לָהֶם אָח,

וְנוֹגְעִים זֶה בָּזֶה

בְּפִלְאֵי הָאֶצְבָּעוֹת וְחָכְמָתָן הַנִּבְדֶּלֶת מֵחָכְמָתֵנוּ,

בְּחִיּוּכֵנוּ הָרָחָב וְשִׁנֵּינוּ הָרְבוּעוֹת

וְהַלֹּא-מְחַרְחֲרוֹת רִיב

שֶׁאָנוּ מְגַלִּים זֶה לָזֶה,

בְּמַגָעֵנוּ הַמִּתְרַגֵּשׁ, הַחַם וְהַחוֹשֵׁשׁ

(כִּי הַזּוּלַת תָּמִיד הוּא רֹשֶׁם עַז מִנְּשֹא,

חִידָה שֶפִּתְרוֹנָהּ מְרֻמָּז רַק בְּמַבָּטוֹ

הַנִּשְׁקָף כִּרְאִי)

וְהַחֶמְלָה -

הַנְּשִׁימָה הַחֲמִימָה הַנּוֹשֶׁבֶת בַּיְּקוּם,

מְרַכֶּכֶת אֶת בְּשָׂרֵנוּ הַבָּהוּל תָּמִיד קָדִימָה

וּמַעֲלָה אֶת הַבְּכִי הַכָּמוּס, הַפְּנִימִי,

כְּשֶׁמַּשֶּהוּ מֵחֲרַךְ הָרְאִיָּה שֶׁכְּבָר נִפְעַר בָּנוּ

מַשֶּהוּ מִשָּם תָּמִיד

רוֹאֶה,

רַחוּם עַל הֱיוֹתֵנוּ אֲנָשִׁים,

חַנוּן עַל הַשְֹּכָמוֹת שֶׁכֹּה מִתְגַּעְגְּעוֹת לְמָעוֹף -

פייאהו הנבל ועץ הפאולינה




לפני שנים רבות, בעידן כסופי השיער, ניצב בעמק הלונגמן עץ הפאולינה, מלכו האמיתי של היער. הוא זקף צמרתו כדי לדבר עם הכוכבים; שורשיו נשתרגו עמוק לתוך האדמה, כשהם ממזגים את ליפופי הברונזה שלהם עם אלה של דרקון הכסף, שישן מתחתיו.

ויהי היום, וקוסם גדול בנה מן העץ נבל מופלא, שרוחו העקשנית תאולף אך ורק על ידי הגדולים שבמוסיקאים. שנים רבות אצרו את הנבל קיסרי סין, אבל לשווא היו מאמציהם של אלה שניסו, איש איש בתורו, להפיק נעימה כלשהי ממיתריו. כמענה להשתדלותם הרבה ביותר, לא השמיע הנבל אלא קולות צורמים של בוז, רחוקים מרחק רב מן המוסיקה שהשתוקקו לשמוע. הנבל מיאן להכיר בשליט.

לבסוף הגיע פייאהו, נסיך הנבלאים. ביד עדינה הוא ליטף את הנבל, כדרך שבה מבקש אדם להרגיע סוס פראי, וברכות רבה נגע במיתרים. הוא שר על הטבע ועל העונות, על הרים גבוהים ועל מים זורמים, וכל זיכרונותיו של העץ ניעורו! פעם נוספת, נשימת האביב המתוקה שבה ושיחקה בין עפאיו. מפלי המים הרעננים, בטפטפם במורד העמק, צחקו אל הפרחים המנצים. עד מהרה נשמעו הקולות החולמניים של הקיץ עם אינספור חרקיו, הטיפוף העדין של הגשם, יללת הקוקייה. הקשב! נמר נוהם, - העמק שוב עונה. הגיע סתיו; בלילה המדברי, חד כחרב, בוהק הירח מעל להקות הברבורים, ובעונג פראי מכות אבני הברד בענפים.

ואז המיר פייאהו את הסולם ושורר על אהבה. היער התנועע כמאהב נלהב אבוד בסרעפיו. כמו, כמו עלמה יהירה, ריחפה עננה בהירה וענוגה. אבל בחולפה נגרר על האדמה שובל של צללים, שחורים כייאוש. שוב נשתנה הסולם ופייאהו שר על מלחמה, על אבחת פלדה וסוסים בוטשים. ובנבל נעורה סופת עמק הלונגמן, דרקון שעט על גב הברק, מפולת הרעמים התנפצה בגבעות.

בהתרגשות שאל הקיסר השמימי את פייאהו, מה סוד כוחו. "אדוני", ענה פייאהו, "אחרים נכשלו מפני שהם שרו רק על עצמם. אני הנחתי לנבל לבחור את לחנו, ולא ידעתי אל נכון אם הנבל הוא פייאהו או פייאהו הוא הנבל".

מתוך "ספר התה", אוקאקורה קאקוזו. בתרגום מאנגלית: יורם קניוק.

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

לומדת ולא יודעת דבר...




לא ישבתי שנים במנזרי זן – ביפן, בסין, בוייטנאם או בבורמה. לא שמעתי את תורת הסוד מפי מורים קשישים בהרים. לא ביליתי חודשים או שבועות בשתיקה, וגם לא יצאתי מביתי לנדודים ביערות נידחים או במערות חשוכות בקצות העולם. לא גיליתי את האור וגם לא פיתחתי שיטה, ועל שמי אין גרסה של 'הדרך אל האושר'. למעשה, לא גילית דבר וחצי דבר. חייתי כאן, בחלקת האלוהים הקטנה, בין הנחל לים, בשמחות ובעצב. החלפתי חיתולים והנקתי בלילות. ביליתי בגני משחקים, במדשאות, בחולות מתחת לעצי האיקליפטוס, באסיפות הורים ובמחנות הקיץ. התרגשתי למראה שן ראשונה וצעד ראשון. בכיתי ביום בראשון בכיתה א' ועם קבלת הצו הראשון שתיים שנים מאוחר יותר. מכל אלה, למדתי דבר או שניים על החיים. למדתי, ועדיין לומדת.

למדתי, למשל, שלא כל מה שאבקש יתקיים. שהסבל בתוכי גדול יותר מן הכאב שבא מן העולם. למדתי שאחיזתי בדברים – באנשים, בזיכרונות, בהנאות הגוף והחומר או בנפלאות רוח – האחיזה הזאת מייסרת ומכאיבה. למדתי שאש האיבה שורפת אותי כהרף עין, ושחום האהבה מאיר במתינות ובחמלה. כאילו המדובר באש אחרת. עוד למדתי ש'ככה' זו כן תשובה, ואפילו – כמה מוזר - מקור למעט נחת, קבלה, השלמה. למדתי שלקבל את הדברים הקטנים משמע לצעוד צעד קטן בדרך ארוכה לשחרור הלב.

למדתי [ועדיין עלי להמשיך וללמוד] להקשיב בסבלנות לפחד, לבכי ולעיוורון. למדתי לנשום בחמלה ובמתינות אל הכאב. לחבק ברוך ובהבנה גם את הגעגוע שלא מרפה. למדתי להתיידד עם בערות הלב ולהטות אוזן גם לקנאה ולצרות העין. למדתי להתבונן בצער שאין לו סוף. פעם חשבתי שיום יבוא ויוכל להסתלק. היום, זקנה מעט יותר, יודעת לומר בהכנעה שסיומו של הכאב הוא אולי רק עוד אשליה.

מאנשים ומנשים שפגשתי בדרך למדתי משהו על חשיבות ההקשבה. למדתי שכאבם אינו שונה במאומה משלי. שזה רק עניין של גיאוגרפיה. למדתי [וכן, גם בזאת עלי להמשיך ולהתאמן] עד כמה קשה להקשיב לאחרים מבלי לשפוט אותם, מבלי לבקר ומבלי לייעץ. למדתי עד כמה לא פשוט להיות פשוט. כמה מסובך רק להקשיב בלא לדעת. מעת לעת נדמה לי שאני יודעת. אלא שאז, בדיוק אז, מתגנבת בי היהירות, ותחושה של סיפוק עצמי מתמקמת לה בחזה. הישג? תובנה? ידיעה? שלי? אני? וללא רחם בא גל של כאב הגאווה. למדתי להקשיב גם לכאב הזה, לזהות את המחשבה הטיפשית שיש לי או לדרכי איזו חכמה ייחודית ומיוחדת. והנה שוב, אני נופלת בסבך הידיעות, מתפתלת ברשת השחץ.

למדתי [ועוד עלי להתאמן בלא סוף] לפנות את הלב. להניח. לנשום בצניעות את פעימות העולם, לקבל את מה שבא בלא לדחות. להיפרד ממה שמבקש ללכת, בלא לאחוז. לא שלי היא הנשימה הזו. לא שלי הפעימה הזו. לא שלי ההוויה הזו.

הכאבים בדרך, ייסורי הגוף ופיתולי הרוח, לימדו אותי שחמלה פותחת את נתיבי הלב ושסליחה סוללת שבילים חדשים ביחסים. למדתי שאהבה ונדיבות יכולות להתחפש לפעמים לחמדנות או לתשוקה. שיש בהן מזרעי החכמה והיופי, ושיש בהן לא אחת גם מזרעי ההרס והאנוכיות.

למדתי עם השנים לתת יותר מקום לעצמי ולאחרים. לרווח את הזמן. לפרום את הדקות שנערמות להן מעצמן. להתיר את קשרי המורכבות. למהר פחות. להיות יותר. להספיק פחות. לנשום יותר. חזרתי להתרגש מתנועת העננים, מריקוד העשבים ומניחוח העלים אחרי הגשם. למדתי מהם, שכמותם שלא אוכל להיות מי שאינני. לכל היותר אוכל להיות מי שהנני כבר. למדתי שלדרך יש קצב משלה ושהיא חכמה יותר מן ההולכים בה. שאין דבר שהיא מסתירה בסיומה, ושאין דבר שחסר בה מראשיתה. למדתי שלא ניתן להשיג בה דבר, וגם שלא ניתן לחמוק ממנה, כי אין לאן. למדתי שאי אפשר להגיע בסופה של הדרך אל סופה, אלא אולי רק לנקודת ההתחלה. שהמסע הזה ושמו 'חיי' הוא ריקוד של אינספור רגעי עכשיו, מסע מבטן האדמה אל בטן האדמה: תנועה עתירה במשמעות והבל מוחלט. תנועה עמוקה וחסרת פשר. מרגשת ונעדרת כל עניין. למדתי את הגם וגם בכאב גדול, מבינה שאלה הם פיסות חיי.

למדתי את החיים מן החיים. מילדי, מבן זוגי, מן ההליכה היחפה על שפת הים, מן המגע של כף הרגל בחולות שבלב הפרדסים, מן הריחות של הנחל, מציוצי הציפורים, מן השתיקה שגזרתי על עצמי, שרק בזכותה יכולתי לראות ולשמוע, אבל גם מן השיחה במכולת או בדרך לבית הספר. למדתי מהנשים ומהאנשים – תלמידים, שכנים, חברים, קרובים ומורים – אלה שבאו לשאול, לתהות, לשתוק, להתבונן, ללמוד, להקשיב ואלה שבנדיבותם באו לחלוק פיסה אינטימית של כאב. למדתי להקשיב וללמוד מכל מלמדי אלה, גדולים וקטנים, אהובים ואהובים פחות. כמיטב יכולתי השתדלתי ללמוד מכולם. מודה בקידה כנה וחרישית על המפגש עם היפה והכואב.

למדתי ולמדתי. אבל אללי, אני יודעת שאינני יודעת דבר. יודעת שעלי להמשיך וללמוד. ללמוד בלא לדעת, ללמוד לא לדעת. ללמוד להתפנות ולשכוח את הלמידה.

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011






ביד ריקה

באתי לעולם

ברגל יחפה

הולך מן העולם

בואי

לכתי

שני אירועים

פשוטים

שנסתבכו

זה

בזה


קוֹזָן אִיקְּיוֹ.

יפן. מאה 14