יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

נפגשים לדק


יושבת אל מול מסך המחשב, ממתינה למילים בקצה תעלת לידתן. מן החלון נשקפים נופי הכפר. רוח קלילה נושבת בין עצי הלימון, פעמונים נושאים קול חרישי ולהקת ציפורים מפלחת את האוויר בלא להותיר בו עקבות. במורד הרחוב נשמעת שיחה בין שכנים, מפגש אנושי. אוטובוס ילדים ממהר לדרכו, לקראת יום חדש שפותח שעריו. מקשיבה, מתבוננת. מוכנה להתמסר לחד פעמיות חסרת הייחודיות של הבוקר הזה. מפנה מקום בין חריצי הזמן, מניחה להווה להתהוות לאיטו, לבצבץ כרצונו. לרגע קט מבחינה באין סוף פגישות שרוחשות להן באין מפריע. פגישות שנולדות כהרף עין ומתפנות ברגע הבא מעצמן, כאילו לא היו מעולם. ולא, אלה לא רק פגישות של אדם עם אדם, של פנים עם פנים. לא רק פגישות של אמירת שלום מנומסת, של חיוך נבוך, של חילופי דברים. לא פגישות של סחר או מסירה עניינית, אלא פגש ראשוני מזה, פגש שהוא מגע רוחש. דבר נוגע בדבר, דבר מפציע מתוך דבר, נרקם ומתחולל מעצמו, בנוכחות עדינה, כמעט נסתרת. ריקוד שהוא מגע הרוח בקנה הנשימה, מחול שהוא ליטוף צלילי הפעמון בלחי ובאוזן, תנועה היא חיבוק קרני השמש במורדות הגב. אין סוף לריקודים, אין קץ למחולות, לרחשים של הרגע האחד. הכול מצוי בתנועה, מתחולל זה מתוך זה, ומחולל בתוך כך גם אותי – פוקח את חושי, מעיר את תחושותיי וצובע את תודעתי בצבעי החיים.
ומשתהה, מתפעלת ותוהה: האם אני נוכחת בשלמותי במחול הזה? האם אני מסכימה בכנות לרקוד את הריקוד הרגעי הזה, הריקוד שמחולל אותי כך מעצמו? האם אני מסכימה להתמסר בלא תנאי? מוכנה להיות עכשיו, להיות ממש עכשיו - הצליל, הריח, האור, המגע שרוחש בי? ואולי רק נדמים לי כך הדברים?

מדיטציה


מדיטציה
שוטחת מזרן דק על הרצפה. במרכזו פורשת בעדינות את כרית הישיבה. מדיטציה. מניחה את האגן במרכז הכרית. שוכלת רגליים. כפות ידי מונחת זו בחיק רעותה, אגודל נוגע קלות באגודל. חוליות הגב זקופות בגמישות, כערימה של מטבעות שמונחות ברכות זו על גב רעותה. ממרכז האגן ועד קצה הקודקוד כמו משוך חוט משי עדין. הראש מאמיר אל על, האגן משריש עצמו אל מעבה האדמה. ובין שמיים וארץ מתוח קלות המיתר של הלב – לא מתוח מדי, לבל יפקע. לא משוחרר מדי, לבל לא ישמע בו הצליל. המיתר מתוח במידה הנכונה, אותה יודע הלב, והוא לבדו. ערות רפויה, רפיון ער.
מניחה את חוט תשומת הלב על המיתר, מגלה את תנועות הנשימה בגוף. מזמינה את הלב ואת התודעה לשוב בצלילות למקום בו נוכחת הנשימה, נוכח גופי, לכאן. קוראת לתודעה לשוב בשלמות הביתה. והנשימה? היא שעושה דרכה מקצות עולם זורמת פנימה אל גופי, כמים שנעים בפשטות ובטבעיות ממעלה המפל אל תחתיתו.
נושמת את נשימתי, והיא - אותי. זיקה רוחנית. חשה את פעמי הנשימה בהלמות הלב, בתנודת הכתפיים, בתנוחות הבטן, בתנועת התודעה. גופי יודע את נשימתו מעצמו, יודע את חיותו בידיעה שאינה יודעת. נשימתי לא זקוקה לעצותיי, לא נסמכת על דעותיי, לא מבקשת את חכמתי. איני יכולה להתנגד לאוויר שממלא אותי כעת. איני יכולה גם לאחוז באוויר שמבקש להיפרד ממני ולהמשיך לדרכו. הכול עובר וחולף כרצונו, כרוחו, מתנגן על תיבת התהודה שלי.
בלא דעות, בלא מחשבות, בלא בעד ובלא נגד, איני יכולה אלא להתמסר לגלי הנשימה. אדוות הרוח, נצח חד פעמי שבטובו מזין אותי, מחייה לרגע זעיר ומסתלק לדרכו בלא להותיר בי סימניו.
למן הנשימה הראשונה ועד לאחרונה, למן רגע לידתי ועד לרגע מותי אני משכן ארעי לאינספור נשימותיי. אין ספור קבלות פנים, אין ספור פרידות. אין ספור פעימות חשופות והתמסרות לרוח. בלא אחיזה, בלא השתוקקות, מזכירה לי הנשימה שמתחת האף ברב צניעותה את כל תורת הבודהא, את חכמת הריקוד ואת תבונת החיים.