שיחת לב...

לפני כמעט שש שנים נערך מפגש מורים במסגרת "שבילים רבים - דהרמה אחת" ועניינו קארמה. היה זה ב- 12 בספטמבר 2008, 36 שנה בדיוק אחרי המאורע שהפך על פניה את קערת חיי. 
חולקת עמכם כאן את הדברים שאמרתי אז והם שבו אלי ברעד השבוע, 
שעה ששמעתי על מקרה דומה שארע בקיבוץ השכן לנו.
הדברים מובאים כאן, על ה"סרט" ב- 1:04 לזמן המפגש [עשרים דקות לסיומו].
https://soundcloud.com/user379664158/meeting-2-karma
מי ייתן והמילים תבאנה מעט מזור.

שבת בנחל..

אלמלא השעון שתקתק
לא ידענו שכה רחוקים אנו
כבר מהבוקר..

בעמק יפה
בין כרמים ושדות
עומד מגדל
בן חמש קומות... 

שיחת רעים..

שיחה שהייתה לי היום, כאן, במרחב הוירטואלי:

-פה?
-פה..

-אני מבין שאת מדריכה בודהיסטית. נכון?
-משתדלת

-אני לא מסתדר עם הבודהיזם. זה לא עוזר...
-לא חייבים כנראה..

-למה כוונתך?
-אם לא מתאים, לא חייבים..

-היו לי תקוות שזה יעזור. כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.
-הנה למדת משהו בודהיסטי חשוב..

[חיוך..] ושבת שלום
-גם לך..

הָאִירִי אֶת כְמִיהותיךְ.
הִתְבּונְני בְמִי שֶאתְ.
חִדְלי לִשְגות בְדִמְיונות.

אתְ חֲפֵצָה בְּמָה שֶיָקָר עֳמֻקות
ונָדִיר
ועִם זאת, קָרוב.
אַל תְחפשִיהו. זֶהו כּלום
וכְלום בְתוך כְּלום.

מתוך 'שיר עירום'
שכתבה המשוררת הקשמירית בת המאה ה-14, ללה.
תרגמה: הדס גלעד

לביתי האהובה אחינעם, ביום חגה [11.4.14]

אמש, חבוקים בחיק משפחה אוהבת וחברים קרובים חגגנו בחצר הבית את התבגרותה של אחינעם, בת הזקונים שלנו, שהגיעה למצוות. ברוח המסורת המשפחתית של האירועים הקודמים לאמיר, להגר ולאבישג, פתחנו את הערב בשירה ובטקס הענקת 12 מתנות סמליות. תריסר מן הקרובים לאחינעם נשאו ברכה באמצעות חפץ מטפורי ובעל משמעות, ברכה שהיא ביטוי של אהבה וגם צידה לדרך ולחיים.
והנה כאן המילים שכתבתי אני, החותמת את מעגל המברכים...

אחינעם אהובתי,
מברכת אותך בכל הטוב שבעולם באמצעות חוט רקמה אדום שעטוף במטפחת של סבתא. כמו חוט הרקמה, מאחלת לך בתי שתימצא בך העוצמה והגמישות, הרכות, העדינות והיופי באשר תלכי, באשר תהיי. שבמסעות חייך תדעי לרקום בתבונה ובחמלה חלומות למעשים טובים. שתדעי לטוות חברויות של אמת וקשרים כנים ותומכים שיאירו את לבך ואת מעגלי חייך.
ועוד אני מאחלת לך שתשמרי על קשר חם, פתוח וקרוב עם משפחתך ואוהבייך, ושחוט הלב שלנו – שלך ושלי – החוט שנולד באהבה וחתם את רחם ההולדה שלי, יישאר קרוב תמיד גם כשבבוא היום תרקמי באהבה בחוטי גופך את קן חייך.
חוט לבי, עטוף בחכמת הדורות מוגש לך באהבה אין קץ.
היי ברוכה במסעך, ילדתי,
אוהבת,
אמא

כן..
והיו גם קליידוסקופ ותיבת נגינה,
צרור מפתחות ונעליים,
יומן מסע ופסלון עתיק יומין,
וזרעים של פרח ושוקולד
וגם שק אחד מלא כוכבים והשראה..

מאחלת לכולנו שנרבה בשמחה אביבית רקומה בכל טוב בערב חג חירותנו..

שלושה ימים / לאה גולדברג

אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּלֶב הַמִּדְבָּר
ואֵין לִי אֲפִילוּ כּוֹכָב אֶחָד
וְהַרוּחַ אֵינוֹ מְדַבֵּר אֵלַי
וְהַחוֹל לֹא יִשְׁמוֹר אֶת עִקְּבוֹת צְעָדַי.
***
קָרָאתִי: עֲנֵנִי - לֹא עָנַנִי. 
דָפַקְתִּי: פְּתַח לִי - לֹא פָּתַח
בַּחוּץ הָיָה עֶרֶב לוֹהֵט וְחִיוֵּר
הָלַכְתִי לִדְפּוֹק עַל שַעַר אַחֵר.

קָרָאתִי: עֲנֵנִי - לֹא עָנַנִי.
דָפַקְתִּי: פְּתַח לִי - לֹא פָּתַח
בַּחוּץ הָיָה לַיְלָה חוֹנֵק וְעִיֵוור
הָלַכְתִי לִדְפּוֹק עַל שַעַר אַחֵר.

לָחַשְתִּי: עֲנֵנִי - לֹא עָנַנִי.
בִּקַּשְתִּי : פְּתַח לִי - לֹא פָּתַח
בְּבוֹקֶר אֵין טַל, עָלְתָה הַחַמָּה
וְכָך מְצָאוּנִי שׁוֹמְרֵי הַחוֹמָה.

**
שְׁלוֹשָׁה יָמִים לֹא מָש זִכְרוֹ מִמֶּנִּי
וּבָרְבִיעִי פָּרַסְתִּי אֶת הַלֶּחֶם
וּבָרְבִיעִי פָּתַחְתִּי אֶת הַצֹּהַר
וּבָרְבִיעִי רָאִיתִי אֶת הַיָּם.
וּבָרְבִיעִי יָדַעתִּי שֶׁהַיָּם
יָפֶה מְאֹד וּמֶרְחָבוֹ כָּחוֹל
וּבְמַשַּב הַרוּחַ הַמָּלוּחַ
רֵיחַ הַיָּם, לֹא טַעַם דִּמְעוֹתַי.

פארוס, אביב 2014...פרידה איטית..

אז מתי התחילה הסדנא?
כשהתיישבנו למדיטציה על ערימת הכריות הצבעוניות באולם הגדול עם רצפת הטאטמי בטאו'ס? או כשהגענו לאי פארוס בתום מסע נדודים לילי? ואולי כשנשקנו לאהובינו בבית נשיקה אחרונה וטעמנו יחד את טעמה החמוץ מתוק של הפרידה הצפויה? ואולי כבר קודם, כשחברה טובה סיפרה על החוויה הנהדרת שלה מ"דרך הנהר" באביב האחרון וניעור בנו הרצון העז [שלא לומר תשוקה] לנוע גם אנחנו ליוון? ואולי אפילו קודם..?
ומתי היא מסתיימת, הסדנא? כששבים הביתה בעקבות השובל הארוך שנשרך מן המעבורת בתנועתה הלוויתנית מפארוס לאתונה? ואולי אחרי החיבוק החם מבני הבית, כשנושרת עוד פיסת ריקוד מן המפגש עם האבנים העגולות בקולומבריטיס? או אולי כשחוזרים כך פתאום לנוע בקצב היומן ושוכחים את התנועה הקשובה שהכתיבו לנו הרוח, הגשם והשמש באי? ואולי היא לא מסתיימת מעולם, הסדנא, זו שמעולם גם לא התחילה?
ובכל זאת, נותרות מאחור כמה דמעות מימי האביב מרחיבי הלבב, דמעות של שמחה שאת ניחוחן המתוק והמלוח לא תוכלנה לתאר גם היפות שבמילים.
תודה מעומק הלב לכל מי שנתן בנו אמון ויחד נדד עמנו לפארוס במסע שלא החל ושאין יודע גם את סופו...

והאדם הוא לפעמים גם כן יכול להישאר נטוש ובלי כוחות...

ריפוי פשוט?

תוהה לא אחת על מהות הריפוי, אם בכלל יש לריפוי מהות אחת: 
עד כמה יש בו מן הקבלה השלמה והמוחלטת של המציאות, ההבנה שכך הם פני הדברים, בלא טוב או רע, בלא נגדי ובלא בעדי, פשוט כך, ואולי לא פשוט, אבל רק 'כך'. ועד כמה יש בו, מצד שני או אולי מאותו הצד, איזו דרישה בכל זאת לנוע הלאה, לא לשכון בדכדוך יותר מדי, לא לרדת מהציר המרכזי של זרם הדברים אל השוליים המתבוננים, המשתהים, המטילים ספק. להתגייס מתוך עצמנו, להזיז, לשנות, להדוף את פני המציאות ולפלס דרך הלאה במעלה הנחל הקיום.
פשוטה כל כך במילותיה היא תפילת השלווה [המיוחסת לפרנסיסקוס מאסיזי ומאז התגלגלה להיות גם ההמנון של האלכוהוליסטים האנונימיים] כמו חופנת במילותיה את חכמת הריפוי כולה. עדינה ולעולם, לעולם מאתגרת.

אנא אלי,
תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,
אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

שמיטה..

עלינו לראות את הגוף ולאמן אותו 
לא בבחינת 'שלי'
אלא בבחינת 'האחר'
המתמלא בכוח הנפילה.

היג'טקה טצומי, אמן בוטו.

איריס נייס, מתוך סדנת "דרך הנהר"

אניאתאניאת..

קיומי הוא ממך
והתגלותך היא באמצעותי.
בכל זאת, ללא הופעתי,
לא היית.

מוחי-דין, איבן ערבי

סדקים של אור..

בכל דבר ישנו סדק,
זה המקום דרכו נכנס האור..

לאונרד כהן

הנאים השכנים בעינייך?

שיעור טבע / אגי משעול

הַחֹרֶף הֵעִיף מִן הָעֵצִים
אֶת כֹּל הַלִּירִי

רָצָה לְלַמֵּד מָשֶהוּ
עַל מִבְנֶה הָעֹמֶק שֶּלָּהֵם
בְּעמְדָם כָּךְ
נְטוּעִים
בְּעֵרוֹמָם הָאֲפוֹר

גְּרוּמִים, לֵאִים
וַחֲלוּבִים
מִפְּרִי

סֶנָדוֹת
שִבְרֵי תְּמוֹכוֹת
סִרְטֵי סִימוּן
קְרוּעִים

שָלַכְתָם
מִתְגוֹלֶלֶת בָּרוּחַ

אַךְ מִי שֶיַּצְמִיד
אֶת אֹזְנוֹ הַפְּנִימִית
אֶל גּוּפָם

יוּכַל אוּלָי לִשְמוֹעַ
אֶת סוֹדָם הַשִּיפָתִי

אֶת הַחַיִים
שֶעוֹד חֹדֶש יִתְפַּרְצוּ
מִבְּהוֹנוֹת הַשֹּרָשִים

יִנְהָרוּ
בְּמַעֲלֶה הַגֶּזַע
לְהִנַּתֵּז מִן הָעֲנָפִים

לַהֲצִיפָם
בְּזִיקוּקֵי עַלְוָה יְרֻקָּה
שֶבְּתוֹכָה

הֲלְלוּיַת צִפָּרִים
וְזִמְזוּם דְּבוֹרִים
שֶיַּשְכִּיחַ הַכּל

הַזְּמָן הוּא פֶּלֶא

אלוה..

דַּרְכֵּנוּ הוֹפֵךְ הָאֱלֹהַּ אֶחָד.
הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם
הוּא, הַמְּפֻזָּר וּמְפֹרָד,
הִנֵּה לִקְרָאתֵנוּ נִרְעָשׁ וְנִפְחָד –
הִנֵּה כָּאן
אֶצְלֵנוּ
הָיָה לְאֶחָד.

רבקה מרים

ראיון עמי, עיתון "את", ינואר, 2014

"...תגידי, עד כמה קשה לעצבן אותך,להוציא אותך משלוותך?"
“לכל אחד מאיתנו יש זרעים של רוח יותר ארוכה. אני, מטבעי, יותר סבלנית ויש בי אורך רוח ונחת. יש קשר בין סבלנות וסבל. כשהרוח קצרה, יש סבל גדול כי אי אפשר לשאת דברים, ואז סובלים. לי יש טבע סקרן, אז אני עוצרת, מתבוננת ולוקחת מרחק מהאוטומטים שאני יכולה לפעול בהם. האימון בן 15 השנים שעברתי מאוד עזר לי בזה. מעולם לא התלה־ מתי. האימון מאפשר את ההבנה של אי הנחת בפגיעות, תחושת האיום וחוויית הצמצום והכיווץ, ומצד שני הוא תומך באפשרות להתרחב, להביט, להקשיב ולהיות יותר נדיבה וחומלת. הגישה האקולוגית לחיים היא שהמציאות היא מקום שטוב לטפח אותו בשבילך ובשביל אחרים. הדלאי לאמה קורא לזה בחיוך ‘אלטרואיזם אגואיסטי’”.
מתוך הכתבה של "את" ראיון עם ד"ר נעמה אושרי - ינואר 2014

הראיון המלא ולא, לא ראיתי את האור..]:
 https://www.dropbox.com/s/wlrvaxedgzu13pb/naam%20last.pdf

מה הטעם..?

החיפוש שלכם, הבודהיסטים, אחרי אושר ונחת, המשאלה לשחרר את התשוקות מרדיפה אחר העונג ולהמיס את הפחדים והאיבה מבעד לישיבה השקטה בתוככי הרגע, להניח לדברים בלא לסעור עמם, בלא להתחכך בהם, בלא להישרף בלהט חלופיותם - מוציאים כל טעם לחיי, כך מגלה באוזני חברי האקזיסטנציאליסט. ואיפה מחול השדים של החיים ואיפה הקצוות? ואיפה רכבת ההרים שנעה בעצמה בין עונג ההיבלעות ובין דחף הנפרדות? ואיפה להט האהבה והנכונות העזה להישרף בחומה? ומה פשר יש לנו בעולם שימינו בו קצרים כהבל הפה, עולם שכולו נחת ושלווה ואיזון, עולם שאין בו קיצוניות, ואין בו סערות ולא דרמות ולא תשוקות ולא פחדים? ומה כבר נותר לנו ממיץ החיים בתוך שקיטת התודעה הבלתי נסבלת?

מבוקש מקום שקט

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵיבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

אדמיאל קוסמן

צילמה: עמליה גולד

אלוהים / רבקה מרים

"הָיָה אֱלֹהִים בחדרי
וְהָיוּ לוֹ צָרִים הַקִּירוֹת
וְיֵצֵא מחדרי וְיָנוּס
לְבֵין הַשָּׂדוֹת.
רַק רֵיחוֹ עוֹד שׁוֹכֵן בִּי
אֶצְבָּעוֹ עוֹד טְבוּעָה בְּמִצְחִי
עוֹד חֹסֶר-גּוּפוֹ יֶשְׁנוֹ בְּעֵינִי
עוֹד מְהַדְהֵד בִּי הבכי,
הֶחָלוּל, רֵיקָנִי".

רבקה מרים

נשימה

לא בשאיפה כי אם במורד הנשיפה 
בתחתיתה בהפוגה הקטנה 
הכמעט לא מורגשת שם 
לפני תנופת החיים הממלאת שוב את הריאות 
ודוחקת כל ריק לצדדים 
ולא בשפיץ המחשבה 
לא כשהיא חדה
מבריקה או מפתלת את עצמה
כי אם בדהותה כשהיא מתפוגגת אל הסתם הנבהה
לפני שהוא מתכסה במחשבה אחרת
שם לשם אני
שם לשם אני
גם אם אתמיד בכישלוני לזכור
שם לשם אני
שם לשם אני
גם אם אתמיד בכישלוני לזכור

אגי משעול

מזמינה להאזין לתכניתה העדינה והענוגה של הדס גלעד "שיר לשירה", על הנשימה, כאן: http://ondemand.eol.co.il/episode/56/55/9/שיר-לשירה-נשימה

ערבית וריח מלא, שמורת ביתן אהרון

מה, סבא מת?

"אבא, מה סבא מת?
באמת הוא מת?
איך אתה יודע שהוא מת?
מה, הבית חולים אמר לך?
ואין לו כבר עור? ואין לו גם בשר?
ו..מה, הוא איננו?
איפה סבא שהוא איננו?
לא רואים אותו יותר?
תגיד אבא, אפשר לראות את סבא רק עוד פעם אחת לפני שהוא איננו?"

שבעה בבית ידיד קרוב, חבר לדהרמה, שסיפר על שיחה עם בנו בן השש. ולי נדמה, שחכמת חמשת העשורים שלנו כולה לא תמצא אפילו תשובה ראויה אחת.

מי ייתן ונדע נחת.

הייקו לארוחת הבוקר

בריכה עתיקה
צפרדע קופצת פנימה
צליל המים.

באשו

ממליצה בחום על מאמרה המצויין של ד"ר אסתר אליצור: 
"לצאת מן הבאר – או: הייקו לארוחת בוקר – המלצה לתראפיסטים":http://pdharma.co.il/261-2/238-2/

אֲנִי אָסִיר נִמְלָט.
מִיָּד כְּשֶׁנּוֹלַדְתִּי
נָעֲלוּ אוֹתִי בְּתוֹכִי,
וּבְכָל זֹאת, בָּרַחְתִּי.

אִם בְּנֵי-הָאָדָם מִתְעַיְּפִים
מִלִּהְיוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד,
כֵּיצַד לֹא יִתְעַיְּפוּ
מִלִּהְיוֹת אָדָם אֶחָד?

נַפְשִׁי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי
אֲבָל אֲנִי מְהַלֵּךְ בֶּהָרִים,
הַלְוַאי שֶׁהִיא
לֹא תִּמְצָא אוֹתִי לְעוֹלָם.

לִהְיוֹת אֶחָד זֶה בֵּית-סֹהַר,
לִהְיוֹת אֲנִי זֶה לֹא לִהְיוֹת.
אֲנִי אָמְנָם חַי וּבוֹרֵחַ
אֲבָל אֲנִי חַי בְּהֶחְלֵט.

פרננדו פסואה

ובתודה לצלם האלמוני

שימו לב..

שִׂימוּ לֵב לַסָּגֹל הָרוֹעֵד,
מַשְּׁשׁוּ אֶת הָרוּחַ, הֵיטֵב
גְּעו בָּעֵץ. 
הוּא יָרֹק וּבַצַּמֶּרֶת
מוֹרִיק עוֹד יוֹתֵר וְהַגֶּזַע
מְאֻכָּל מְעַט אַךְ עוֹדוֹ אוֹכֵל בְּכָל פֶּה
אֶת לְשַׁד הָאֲדָמָה שֶׁאֵינֶנָּה
נִרְאֵית כָּאן לָעַיִן בָּעִיר.
שִׂימוּ לֵב, מַשְּׁשׁוּ, גְּעוּ הֵיטֵב.
כִּפְלַיִם
לִשְׁאֹף אֶת הָאוֹר, לְהָאִיר
כָּל עָנָן. הוּא עוֹבֵר. וְהַלַּיְלָה
לֹא יְאַחֵר.

נתן זך

פנאי..שבת בנחל..

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי
עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹקֶר.
פְּנַאי שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְֹשיקוֹת
וְחַגִּים.
פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת
יושְבוֹת בְּנַחַת בְּסִיָרה
שֶל זִיו,
שטוֹת אַט-אַט
בְּדוּגִית הַֹשָלוֹם
עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.

זלדה, ״שיר לשבת״

גם וגם..שבת אביבית בנחל

דע לך..

"כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחינת 'פרק שירה' ומשירת העשבים נעשה ניגון של הרועה... ועל ידי שהרועה יודע הניגון – על ידי זה הוא נותן כוח בעשבים... וזה בחינת 'הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע' – היינו שהניצנים גדלים בארץ על ידי הזמר והניגון השייך להם".
רבי נחמן, ליקוטי מוהר"ן ח"ב סג

כאן..

כָּאן עַל פְּנֵי אֲדָמָה – לֹא בֶּעָבִים, מֵעָל –
עַל פְּנֵי אֲדָמָה הַקְּרוֹבָה, הָאֵם;
לְהֵעָצֵב בְּעָצְבָּהּ וְלָגִיל בְּגִילָהּ הַדַּל
הַיּוֹדֵעַ כָּל כָּךְ לְנַחֵם.

לֹא עַרְפִלֵּי מָחָר – הַיּוֹם הַמּוּמָשׁ בַּיָּד,
הַיּוֹם הַמּוּצָק, הֶחָם, הָאֵיתָן:
לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,
עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.

בְּטֶרֶם אָתָא הַלֵּיל – בּוֹאוּ, בּוֹאוּ הַכֹּל!
מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר
שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל
אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?

רחל

ועוד בעניין השיר:
הלחן, מתוך "זמרשת": http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1276
ושיח ספרותי של רות קלדרון עם הרב דב ברקוביץ והמשוררת רבקה מרים:
http://calderon.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=035a828f-3c7d-44c5-83d3-466080a8c4de&lang=HEB

בתמונה שלמה הלפרין, סבא של אישי, ארנון, בראשית ימי הכפר

אלי / לאה גולדברג

השנים פרכסו את פני
בזכרון אהבות
וענדו לראשי חוטי כסף קלים
עד יפיתי מאוד.

בעיני נשקפים
הנופים
ודרכים שעברתי
יישרו צעדיי-
עייפים ויפים.

אם תראני עכשיו
לא תכיר את תמוליך
אני הולכת אלי
בפנים שביקשת לשווא
כשהלכתי אליך.

לאה גולדברג

אנה הלפרין..פנים וחוץ..

"המעבר אל מחוץ לדלתות, הרחק מהחלל המלבני, השפיעה עלי עמוקות. נדרש לי זמן להבין את ההבדל בין העבודה בחלל סגור לבין העבודה בסביבה. פתאום ה'למעלה' נהפך לאינסופי ול'למטה' יש תחושה של קרקע. משתמשים ברגליים בצורה שונה, משתמשים בעיניים באופן שונה, אתה רואה את הסביבה, את העצים, את השמים, את הציפור שעפה מעל. כל האלמנטים האלה בסביבה שלך נהפכים לחלק ממי שאתה. וזה מעניק לא רק תחושה של התרחבות, אלא כך אתה מרגיש חלק משלם, להבדיל מאובייקט בחלל. אלה שתי דרכים שונות לחלוטין לחוות את עצמך".

אנה הלפרין, רקדנית וכוראוגרפית וממניחות היסוד של המחול הפוסט מודרני וכיום בת 93, מספרת על הטבע כמקור השראה ליצירתה.

חלפי..

מאוד העמיק הרקיע לדום,
וייף בערבו על קמרון כוכביו.
אביב התקדש בדמי האדום - 
עבד גופי
ויאהב.

העמיק הרקיע מאוד
וגבה.
לא ראיתי כזה מעודי.
לו הלמו בקרבי לבבות שבעה,
שבעתם לך נתנו מאודי.

אברהם חלפי

שיר אהבה יפני / ריוקן

האם שכחת?
האם נעלם השביל?
בימים אלה
אני ממתין ושב וממתין
אבל 
את
טרם באת

ריוקן כותב לאהובתו טיישין,
מחצית המאה הי"ט, יפן.

[תרגום חופשי מאנגלית]