יום רביעי, 25 באפריל 2012

כל מקרה / ויסלבה שימבורסקה




יכול היה לקרות.
חייב היה לקרות.
קרה מוקדם יותר. מאוחר יותר.
קרוב יותר. רחוק יותר.
קרה לא לךָ.

נצלתָ, כי היית הראשון.
נצלת, כי היית אחרון.
כי לבדך, כי אנשים.
כי לשמאל, כי לימין.
כי ירד גשם. כי נפל צל.
כי היה יום שמשי.

מזל שהיה שם יער.
מזל שלא היו עצים.
מזל שמסילה, וו, קורה, בלם,
מסגרת, סיבוב, מילימטר, שניה.
מזל שקש צף על המים.

בגלל, מאחר ש, ובכל זאת, אף-על-פי-כן.
מה היה לו יד, רגל,
בצעד אחד, כחוט השערה
מצרוף המקרים.

ובכל הנך? הישר מן הרגע שעודו פעור?
ברשת היה חור אחד, ואתה דרכו?
אינני חדלה להשתאות, להאלם.
הקשב,
כמה מהר פועם בי לבךָ.

צילם עידו גרומר

יום שבת, 21 באפריל 2012

שני יסודות / זלדה





הַלֶּהָבָה אוֹמֶרֶת לַבְּרוֹשׁ
כַּאֲשֶׁר אֲנִי רוֹאָה
כַּמָּה אַתָּה שַׁאֲנָן
כַּמָּה עוֹטֶה גָּאוֹן
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי מִשְׁתּוֹלֵל
אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים
הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן
בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת
בְּגַאֲוָה עַתִּיקָה וְקוֹדֶרֶת.
לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין

יום שישי, 20 באפריל 2012

הכל משתנה / ברטולד ברכט

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.
אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.

מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל
הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.


ברטולד ברכט

יום שני, 16 באפריל 2012

כשהרֶשע בא כמו גשם נופל / ב. ברכט


כְּאֶחָד הַמֵּבִיא מִכְתָּב חָשׁוּב לָאֶשְׁנָב לְאַחַר שְׁעוֹת-
הַקַּבָּלָה: הָאֶשְׁנָב כְּבָר נָעוּל.
כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן: אֲבָל
הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת. אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו.
כְּקַבְּצָן, הַדּוֹפֵק בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית בְּאוֹתָהּ דֶּלֶת שֶׁבָּהּ כְּבָר
קִבֵּל אַרְבַּע פְּעָמִים: הוּא רָעֵב בַּפַּעַם הַחֲמִישִׁית.
כְּאֶחָד שֶׁדָּמוֹ זוֹרֵם מִתּוֹךְ פֶּצַע וְהוּא מְחַכֶּה לָרוֹפֵא:
דָּמוֹ מַמְשִׁיךְ לִשְׁתֹּת.

כָּךְ בָּאִים אֲנַחְנוּ וּמְסַפְּרִים שֶׁעָשׂוּ לָנוּ מַעֲשִׂים
שֶׁלֹּא יֵעֲשׂוּ.

כְּשֶׁסֻּפַּר לָרִאשׁוֹנָה, שֶׁיְּדִידֵינוּ נִשְׁחָטִים בְּהַדְרָגָה
קָמָה זְעָקָה שֶׁל פַּלָּצוּת. אָז נִשְׁחֲטוּ מֵאָה. אֲבָל
כַּאֲשֶׁר נִשְׁחֲטוּ אֶלֶף וְלַשְּׁחִיטָה לֹא הָיָה סוֹף, נָפוֹצָה
הַשְּׁתִיקָה.

כְּשֶׁהָרֶשַׁע בָּא כְּמוֹ גֶּשֶׁם נוֹפֵל, אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא עוֹד:
עֲצֹר!

כְּשֶׁהַפְּשָׁעִים נֶעֱרָמִים, הֵם נַעֲשִׂים בִּלְתִּי-נִרְאִים.
כְּשֶׁהַסֵּבֶל נַעֲשֶׂה לְלֹא-נְשּׂא, אֵין שׁוֹמְעִים
עוֹד אֶת הַצְּעָקוֹת.
גַּם הַצְּעָקוֹת נוֹפְלוֹת כְּגֶשֶׁם-קַיִץ.

יום שישי, 13 באפריל 2012

ולו ללילה אחד / אלי אליהו


דָּבָר לֹא תִּזְכְּרִי מֵהַלַּיְלָה הזֶּה.

לֹא אֶת עֲרִיסַת זְרוֹעוֹתַי

שֶׁנָּשְׂאָה אוֹתָךְ, כְּפִי

שֶׁהַקּוֹל נוֹשֵׂא אֶת הַהֵד,

לֹא אֶת הָעַקְשָׁנוּת

הָאִלֶּמֶת שֶׁל רַגְלַי שֶׁצָּעֲדוּ

עַל פְּנֵי הַחֶדֶר בִּדְבֵקוּת

שֶׁל מִתְאַבֵּד, לֹא אֶת אוֹר הַמְּנוֹרָה

שֶׁנָּח עַל פָּנַיִךְ, וְלֹא אֶת לַחֲשֵׁי

הָאַהֲבָה שֶׁפִּנַּקְתִּי בְּאָזְנַיִךְ

עַד שֶׁנִּרְגַּעְתְּ וְנִרְדַּמְתְּ.

דָּבָר לֹא תִּזְכְּרִי מִכָּל זֶה.

אֲבָל מִכָּאן וְלִשְׁאֵרִית

חַיַּיִךְ, תְּבַקְּשִׁי

נֶפֶשׁ אַחַת

בָּעוֹלָם שֶׁתִּדְבַּק בָּךְ,

כְּפִי שֶׁאֲנִי.

וְלוּ לְלַיְלָה אֶחָד.

יום חמישי, 12 באפריל 2012

חלום / יאנג טסו


ליד הבאר עמדנו, את ואני, והתבוננו
בהשתקפותנו הרוטטת במים השלווים. קול לא
נשמע מסביב, ובלבי היה שקט מופלא.
לפתע שמטת אל המים אבן קטנה, שמחקה את
דמויותינו. שעה ארוכה התבוננתי באדוות הקטנות
המתרחקות במעגלים הולכים וגדלים.
כשפניתי להביט בך שוב לא היית לידי. ואולי
לא היית שם מעולם?

יאנג טסו/
נוסח עברי דרור גרין

זה היה איתי מאז בכל יום ויום: אותו הבוקר בו לקחתי
את הסירה של דודי ממפרץ המים החום
וחתרתי אל האי.
גלים קטנים התנפצו על הדפנות
והחריקה החלולה של המשוטים
עלתה אל היערות, אל האורנים המצופים חזזית.
נעתי כמו כוכב אפל, נסחף מעל החצי האחר,
הטבוע של העולם, עד שמשהו רחוק לחש לי
להביט מעבר לקצה הסירה, וראיתי מתחת לפני המים
חדר בהיר, קבר מוצף אור, ראיתי בפעם הראשונה
את המקום היחיד הצלול שניתן לנו כשאנחנו לבד.

מארק סטרנד
תרגם עוזי וייל

יום רביעי, 11 באפריל 2012

רוצה לזוז / רחל חלפי


רוצה לזוז הצידה מן השיר הזה
לתת לו חלל

לא מוותרת
נכנסת פנימה
מתיישבת בתוך כולו

רחל חלפי

יום שני, 9 באפריל 2012

שיר מוות / איקקיו


“אנחנו באים לעולם הזה לבד,
ונפרדים לבד”
גם זו אשליה.
אלמדכם את הדרך:
לא לבוא,
לא ללכת!

שיר המוות של איקקיו ["ענן משוגע"]
מאה 14-15

שני שירי אביב / דוגן


באביב, הפרחים
בקיץ, הקוקיה
בסתיו, הירח המלא
בחורף, השלג הקפוא -
הכל צלול כל כך.


פרחי הדובדבן לא פורחים באביב,
פרחי הדובדבן הם האביב.

דוגן, מורה זן, מאה 13

יום שבת, 7 באפריל 2012

נפשי הציצה מן החרכים / זלדה


נפשי הציצה מן החרכים
אשר בתוך הבוקה והמבולקה
של חליי .
משביה קראה
ל-היה הווה ויהיה,
בחושך לחשה
בידך אפקיד את רוחי, את כאבי,
את כבודי, את חיי ואת מותי.

זלדה

יום שישי, 6 באפריל 2012

עשרת הדברות והאב / יהודה עמיחי


אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי

את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן

אלא ברכּות ובאהבה. והוסיף לטופים והוסיף מלים טובות,

והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה" וזִמר זכור ושמור

בנגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דִבֵּר לדִבֵּר,

לא תשא שם אלוהיך לשווא, לא תשא, לא לשווא,

אנא, אל תענה ברעך עד שקר. וחבק אותי חזק ולחש באזני,

לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח. ושם את כפות ידיו הפתוחות

על ראשי בברכת יום כפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך

על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו.

אחר-כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה

כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רוצה להוסיף

שנים לעשרת הדברות:

הדִבר האחד-עשר, "לא תשתנה"

והדִבר השנים-עשר, "השתנה תשתנה"

כך אמר אבי ופנה ממני והלך

ונעלם במרחקיו המוזרים.

תפילה...


אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם,
וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ

רבי אליעזר מליז'נסק

יום חמישי, 5 באפריל 2012

אִשָּׁה לְלֹא זְמַן / זלדה



אֲנִי הָאִשָּׁה

לְלֹא זְמַן,

חָמַדְתִּי זְמַנָּה הַשּׁוֹפֵעַ שֶׁל רֵעָתִי

וְהִיא קִנְּאָה בִּי עַל כִּי לִי אֵין זְמַן.

חָלַמְתִּי עַל נְטִיעַת יְעָרוֹת

וּבְהֶשֵׂג יָדִי אַךְ שִׂיחִים בּוֹדְדִים,

שָׁאַפְתִּי לָרוּץ בְּרִבְבוֹת מֵרוֹצִים

וְהִתְנַסֵּיתִי בִּשְׁבִיב אֶחָד בִּלְבַד.

אַךְ יוֹדַעַת אֲנִי כִּי אֵינֶנִּי זְבוּב

שֶׁבָּקַע בַּשַּׁחַר וּמֵת בַּדִּמְדּוּמִים.

יוֹמִי הוּא רִמּוֹן

מָלֵא גַּרְעִינֵי שָׁנִי –

הַזְּמַן הוּא יְדִידִי הַמּוֹנְעֵנִי מִלְּטָעֳמָם בְּבַת אַחַת

כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִכָּל אֶחָד.

מֵאַחַר שֶׁכָּל גַּרְעִין הוּא יְקוּם וּמְלֹאוֹ –

טוֹב לִהְיוֹת אִשָּׁה לְלֹא זְמַן.

יום שני, 2 באפריל 2012

מי איננו עבד?


הראה לי אדם שאיננו עבד!
האחד מכור לתאוות,
השני - לבצע,
השלישי - לכבוד
וכולם -
למורא ולפחד.


סנקה - פילוסוף, מדינאי ומחזאי רומי. סטואיקן בן המאה הראשונה לספירה ומורהו של נירון קיסר

צילום עידו גרומר

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם / אמנון ריבק


כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

צילום דורון ניסים

יום ראשון, 1 באפריל 2012

מחשבות על חירות


עד כמה חופשייה היא החירות ?
חירות היא בין היתר היכולת לראות נכוחה את טבע הדברים, בלא להעדיף, בלא למיין. בלא עבר, בלא עתיד. לפגוש את העולם בלא "אני" ובלא "אחר", בלא חיץ בין "אני" ו"אחר". לגעת בדברים בהשתוות הרוח, בהשתוות הנפש, בהשתוות הלב. להגיב מתוך בחירה, ובשיקול דעת ולא מתוך דפוס, הרגל או התניה.
אלא שאיך נוכל לראות את העולם בבהירות ובהשתוות בלא שנתאמן פעם ועוד פעם בראייה הנכוחה?
פרדוקסאלי [או אולי לא?] החירות השלמה, מסתבר, אינה חופשית.
איננה אקראית.
איננה מתת חסד לבדה.
חירות היא פרי טיפוח מתמיד של התודעה והרוח.
פרי האימון הבלתי פוסק בהתעוררות אל רגעי העכשיו.
האמנם חופשייה היא החירות?

צילמה נטע גוב

עבדי עבדים / רבי יהודה הלוי


עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

רבי יהודה הלוי, מאה י"ב